טום פורד הוא דוגמה מצוינת לדיאלקטיקה של פעולה/תגובה של אופנה. אחרי קולקציית אביב רוויה בצבע עז ומרגש, הוא הלך לשחור לקראת הסתיו. ובעקבות עונות של חייטות מוחלשות, הוא הראה רק שתי חליפות הפעם, כשהוא שם דגש מוצק על בגדי ספורט, "כדי לתפוס את הצד השני של חיי הלקוח שלי", כפי שניסח זאת בחכמה במהלך המצגת היום. ובגדי ספורט סולידיים כאלה! מעילים נפחיים הסתחררו סביב צללית של צינור תנור; פארקה מרופדת זאב ערבות עטופה סוודר דמוי בוקלה (חוט שנטווה ביד בפרו, סרוג בעבודת יד באיטליה); גזרה אפורה מעל קפוצ'ון קשמיר אפור... אתה מבין את התמונה. ואין פרסים על ניחוש מדוע "הצד השני" הזה היה צריך פתאום להיות חשוב. פורד עצמו צריך עכשיו בגדים כאלה (נעליים חומות, למען פיט) כשהוא מטייל עם הפעוט שלו, ג'ק, בהייד פארק.
הדברים השתפרו עוד יותר כאשר פורד הורידה את הווליום, כמו בלייזר חום ממולא ומק בגוון עצם (האסתטי, לטענתו, בתהליך שמסיר את הארומה הגומיית האופיינית). אבל ייתכן שהתוספת המובהקת ביותר לרפרטואר הסתיו החדש של פורד היו מאמנים. הוא קרא להם "נעלי טניס". אמר שהוא מתנגד להם לנצח, או לפחות "עד שאוכל להבין איך לעשות אותם ייחודיים". הסוד? הם מיוצרים בטכניקת ליטוש ידני המיושמת על נעלי השמלה של פורד: שלושה ימים לזוג, כדי להניב אפקט מיושן בעץ מבריק.
תשומת לב אובססיבית כזו לפרטים הייתה תמיד כרטיס הביקור של פורד. כאשר הפריט זוכה לתשומת לב, התוצאה יכולה להיות מהממת. וכך היה עם בגדי הערב של סתיו. כל מי שזקוק לתיקון הצבע שלו יכול למצוא אותו במעילי ג'קארד משי בוהקים, באיקטים אקזוטיים, או במרקמים כל כך שופעים שהם כמעט יכלו להיות דבורים. ועדיין היה צבע במקומות אחרים בקולקציה: זמזום של שרטרוז החליק לערימה של סוודרי קשמיר, מבחר טעים של גווני תבלינים בתוך הפחם האורבני.
40.714353-74.005973