"את חוזרת אליה, ואני חוזרת לשחור", שרה איימי ווינהאוס, וזה שיר ש Yohji Yamamoto יכול היה לשיר. אופנה היא פילגש קשה, ובעוד שעונה נוספת גררה עגלות של מותגים חדשים ומשופרים, הוא חזר לאותו קבוע אכרומטי של היקום שלו.
היה ברור שבזמן שיוג'י מיחזר את העבר, הוא לא עשה זאת על ידי הנפקה מחדש של אהבות ישנות. הוא יותר מהסוג שלוקח סכין למורשת שלו. כמה יוג'יזמים טיפוסיים הוצגו - דשים מרובים, דקונסטרוקציות, תפרים גלויים ובלתי גמורים, שכבות על גבי שכבות של חומר דק נייר - אבל הם שונו מחדש וחוברו יחד. רצועה של לבן עבר מבעד לחלונות מרופטים באומנות, ולכולם היה פצע תפור כלשהו - המנתח לא זהיר מדי בתפירת החתך שלו. קמעונאים אוהבים את המעילים השחורים של יאמאמוטו, ויכולנו לספור את הדרכים על המסלול כשהופיעו וריאציות. התגמול של הטרופים הישנים סביב נוודים ומיחזור הופיע בבירור בסוודרים החצויים שנחצבו יחדיו. מכנסיים רחבי רגליים א-לה-יוהג'י הרגישו רעננים ומוכרים בבת אחת, והוכיחו שכאשר גלגל האופנה מסתובב, העולם נעשה מחדש. דוגמן אחד נראה כמו הגבר עצמו, צעיר ממנו בחצי מאה בלבד, כולו חליפה כהה וכובע צהבהב. הדבר היחיד שחסר היה הניצוץ בעיניו. "שיהיה לך יוהג'י נחמד," הציע ההזמנה, והיו הרבה לבחירה, אם כי קצת חבול וחבול.
"אפשר להשתמש בעבר כדי ליצור דברים עכשוויים", אמר מאוחר יותר, והנשימה הזו בשחור הייתה ללא ספק הדרך שלו לרכז את עצמו, אחרי עונות קודמות שהיו אינטנסיביות יותר ממה שהיו מזה זמן מה. וזוכרים את ההכרות של יוג'י האבוד? היה שם רמז, אבל אז בדיעבד הוא 20/20. כשיצא לקשת, מכוסה בצורה יוצאת דופן בכדורים מבריקים, הוא הצביע על צמיד הכסף שלו. שום דבר יאמאמוטו לא עושה את זה חסר משמעות, אז השקת התכשיטים לא יכולה להיות כל כך רחוקה. עכשיו כשהוא מתאפס על עצמו, מי יודע מה עוד יש לו את השרוולים הארוכים שלו.
48.8566142.352222