פריז, 24 בינואר 2016
מאת אלכסנדר פיורי
נוסטלגיה היא דבר חזק, כפי שהעונה הזו הוכיחה. אם אנשים לא היו מגנים את זה, הם היו מכריזים על זה כהשראה הגדולה הבאה שלהם. לזיכרון של דברים בעבר יש משיכה עוצמתית לאופנה, שבה התחדשות של העשורים האחרונים מסתובבות ללא הרף במעגלים הולכים ופוחתים. אגב, איב סן לורן אהב קצת את פרוסט - יש מארז לואי ויטון שנעשה במיוחד כדי לשאת את הכרכים שלו המוצג כעת בגראנד פאלה, בתערוכה המוקדשת להיסטוריה של המותג הזה. ויטון, זאת אומרת; אם כי יש מוזיאון סן לורן ממש במעלה הרחוב.
חוזק ההיזכרות היה הרעיון שתום בראון חקר: מופע הסתיו שלו היה, לדבריו, כ-13 בחורים שביקרו מחדש במועדון הג'נטלמנים שלהם מלפני 30 שנה, אולי פיזית, בוודאי מבחינה מנמונית. מכאן העובדה שכל בגד הופיע בטריפטיכון: הראשון בסמרטוטים; ואז רמת מצוקה קלה; לבסוף, בתולי. כל אחד מהם הציג וריאציות על לבוש גברי קלאסי - מעילים, מעילים צבאיים, צ'סטרפילד מעוטר פרווה - ומעליו כובע באולר המוטה על הפנים בצורה מוזרה. זה לא היה תהליך של התפוררות, אלא של התחדשות, חזרה לתפארת קודמת. בהתחלה, זוג דוגמניות הקצפו יריעות אבק מהלבוש של מועדון בנים ותיקים, כולל נברשת מפוארת, כיסאות עם כנף ותריסר מסגרות מוזהבות של אופה.
ב- À la Recherche du Temps Perdu, פרוסט מתלהב מהזיכרונות שמעוררת מדלן טבולה בתה. היה הרבה חומר למחשבה דומה בתוכנית של בראון: זיכרונות בלתי רצוניים - מושגים שעוררו שלא במתכוון, אבל הם לרוב עוצמתיים באותה מידה. כשהדוגמניות תפסו את מקומן, המקורי המושלם מול צמד זיופים "לא מושלמים", היה קל לראות גוונים של דוריאן גריי - לא רק בגלל הצבע של הצמרים האהובים על בראון. הדוגמניות הפרועות האלה יכולות להיות דיוקנו השמנוני המושחת, שתאוות הנעורים שלו כל כך משקפת את מערכת האופנה. האם לא כולנו נאלצים לראות את הריקבון שלנו בימינו? והאם הזמן הוא הדבר היחיד שאפילו העשירים ביותר לא יכולים לקנות? אנחנו לא יכולים להחזיר את זה לאחור, בהחלט. הזמן היה אובססיה של האמן רנה מגריט, והדים ללא ספק היו ליצירתו בכובעי הקערה המסכים, החזרה, הפריימים הריקים.
זמן הוא משהו שמעצבים התכוונו לעתים קרובות להיות מותרות אמיתית, במיוחד בשנתיים האחרונות, כאשר הוא הפך ליקר יותר ויותר. לקח המון זמן גם להכין את הבגדים האלה, שהיו יוקרתיים ללא ספק. חלק מההדבקה, המעיקה והבלאי והקריעה המכוונת ללא ספק הפכו את הבלתי מושלמים ליותר עמל רב - מושלמים יותר - מאשר התלבושות ללא פגמים. "לפעמים זה יותר יפה," הרהר בראון, על הפנינים המשוחררות הרקומות על שכמייה קצרה ומעיל מעוטר סילון.
זכרתם גם מסלולים מתקופות של פעם, כשמעצבים באמת הלכו על הכל כדי להעלות הצגה, כדי לעורר סיפור דרך הבגדים שלהם. לא נשארו הרבה מהאסכולה הישנה ההיא. אולי השתנו הזמנים; או אולי למעצבים פשוט אין הרבה מה לומר, או זמן לומר זאת, במערכת המואצת של המסלול העכשווי. תום בראון מעלה מופע בכל עונת בגדי גברים; הוא מציג קולקציות טרום הסתיו ומציג בגדי נשים בעוד בקושי שבועיים. הזמן ללא ספק בראש שלו.
אופנה טובה יכולה לדבר ברמות רבות. להתרוצץ על אוסקר ויילד ופרוסט ובראון עלולים למצמץ בחסר (הוא עשה לי). בבסיסו, המופע הזה היה גם על דרך המצאה להראות בגדים מרתקים, עשויים להפליא, אבל עם משמעות נסתרת המוטבעת בכל תפר. כזה שיש לך נוסטלגיה, כשאתה נזכר בתצוגות אופנה נהדרות בעבר.